The grand finale.

I would like to end my experience by telling a little about the way that it began.

My experience began with an open door. With one open door my computer and means of communication was taken away. Open doors are meant to provide options. However, this open door left me with only one choice. It forced me to enter the new reality that I found myself in. I lacked a regular and common language in which to communicate inside my new life and suddenly lacked a way to communicate with the outside, with my old life. Communication is vital in any type of situation, words are a way to connect, a way to relate. One does not truly value their words until they are gone. Without a way to communicate, I feared that everyone would connect through their common culture, expressions, and through their depths. I worked hard to grasp everything that I could understand, and for the first time in my life I found myself depending on others for the most basic things. I was afraid to cook a meal for I would not understand, afraid to hold back the group, afraid to be a burden, and mostly afraid that I would fall behind while you all moved forward.

The beginning of my Mechina experience is characterized mostly by fear, for I came with many of them. However, I am not the only one who came with fears. We all came with our own fears, our own baggage. Rewind time for a moment back to the night before the Mechina. Think about what you had to face, what you had to fear. Suddenly you had to deal with the fact that you were: living outside of your house for the first time, given independence, had to make first impressions, needed to represent what was important to you, maybe did not know how to make new friends, did not know what to do with free time, and needed to learn how to do laundry or cook for yourself, and needed to learn to live in a group and be an individual inside that group.

Overcoming the fears that we came with was our first challenge. No doubt, this was a year of challenges for us all. At first, I believed that the Mechina challenged us in two ways: on one hand we faced the challenge of going out exploring the world, not necessarily liking/agreeing with what we saw, and then learning how to come to terms with it. On the other hand, we were internally challenged. We were forced to question ourselves; what is important to us. Forced to learn what others see in us, what we see in ourselves; and required to take responsibility. However, I now understand that it is not like that. These two aspects of the Mechina are quite intertwined and form one main challenge: the challenge of self discovery. For as much as we visited Me’ah Shearim or Yafo Dalet with the intention to learn about a different way of life or to help, what we really learned about was ourselves. [left with a better understanding of yourself.] Through sikumei Shavua, volunteering, tours, hearing others, and group living we learned about ourselves. These internal challenges characterize my year, for the broke me and forced me to rebuild myself anew time and time again.

One of the greatest activities that we did this year was called “Lech Lecha.” In this activity we each picked something that we did not know enough about, or something that interested us, and we were told to go out and experience it for three days. Since then, Yotam and Yudko like to call this my “Year of Lech Lecha.” It was my year to disconnect from my comfort zone and world/bubble and to throw myself into a new place. I was forced to see this complex place through the eyes of those who live here. There were multiple times where it was clear that I was not born here, that this is not my place. Even in the moments when I felt the most outside, you invited me into your experience and allowed me to stay a while. Your experience became my experience; your reactions and understandings became mine. I lived vicariously through you, and in that way, you created my experience. My year is so closely connected to yours, that I almost feel like I am moving forward with you all; that your next step is my next step as well. But, it is not. This is where we differ. This is the moment where we go to separate “Lech Lecha’s.” There is overlap between the two of them. We are both going to learn. In fact, you are going to learn a lot that I may never get the chance to learn. And in that way, I am jealous of you all. As difficult and challenging as your next few years will be, you are going to receive some of the greatest lessons of all. At a young age, you are going to learn what it means to be part of something greater than yourself. It takes a lifetime to learn the significance of this lesson: that as important as it is to be an individual, it is important to give yourself to a cause. Even if that cause is something that you struggle with, even if it is something that scares you, or if it is the most appropriate thing for you to do. It takes a great amount of courage and strength to question something, to accept that it may not be ideal and to do it anyway. In short, you do it because you understand that it is not perfect. That is a very noble thing to do.

I stood up here and began to tell a bit about my experience, yet I tricked you. That is not the purpose of this speech. It is not to glorify my experience, to make me sound brave or like a hero. For in this story I am not the brave one. I took a safe leap. As my aunt told me the night before the Mechina, “It is like you are sky diving with a parachute on your back, with angels flying around you, and with a net at the bottom to catch you.” In this story of our year, I am not the brave one, you all are. Not only did you also take the leap into an incredibly intense and unknown situation, yet you did it to better yourself. You came to prepare yourself for the army, but what you received was preparation for life. And even though we all experienced the difficulties of the beginning, you helped me every step of the way. Even in your weak moments you allowed a stranger in. And now once again you take a leap into an unknown period of your life, and this next leap requires much courage. You are brave in ways that I am not. And for that I have nothing but utmost respect for every one of you.

So, now I have to end this. The sikkum for the year of Lech Lecha has arrived, and I am pretty sure that it will take much longer than 8 hours. (I’ll keep it short though.) How do you sum up a year of lech lecha, A year of memories? And what did I learn? The smallest thing that I learned was a language. I learned how to listen, and I learned how to ask. That was the most humbling part of my experience. I learned the complexities of group living. What it means to have a group behind you, or lift you up. I learned what one needs to do in order to build a community. I learned to compromise. I learned that the idea of home is flexible; that it can be stretched by creating the feelings of home in every place. I’ve learned the important of balance. And as important as balance is, I have also learned that sometimes it is an impossible thing to do. As much as this year taught me about the different aspects of Israeli culture, about Yafo, and about dilemmas, I mostly learned about people. I discovered how much people are willing to give and have to offer if you only ask them. I have found that humans possess an unending amount of patience and kindness that they can show others (especially those that they do not know.) I came to learn the meaning of friendship in an entirely new way. And for all that I learned, I must show some gratitude, for I did not learn it alone.

And now for some thank yous:
I will begin by thanking Errel, Gili, and Daphne for helping me with this speech.

Thank you to the group that my mom loves to call “Team Hannah.” Mu aunts, uncles, grandma and cousins for taking me in as another child. It was wonderful to live close to family for the first time in my life and to share this year with you.

To Aharale and the counselors, thank you for the amazing chance that you gave me. You took a great risk by allowing someone from outside to join the program.

A special thank you to Eldan, my personal counselor for the year. There is no way that I could have survived the year without your guidance. You supported me every step of the way, gave me pep talks when I needed them. You are a great counselor and friend.

Thank you to my parents. You never questioned my choice to take this year off and enabled me to do it in every way. You supported it without every truly understanding it. You also did not yell at me for not calling enough, or at all.

Before I can thank all of my wonderful friends, I have to thank one person in particular that helped from the first moments until now. To Tamar Paley: You showed me love without limits. Thank you.

Now for you all: You took on much more than they bargained for when you decided to be my friend. You were not only my friends, you became my family completely—you took care of me, taught me, supported me, believed in me, pushed me, laughed at me, laughed with me, and helped me in ways that they do not even understand. They taught me that true connections are not built upon common cultures and languages; they are much deeper than that. You allowed me to depend on you. You held me up the entire year. This experience should have been a scary one, but you did not allow that. You supported me every step of the way. So thank you for the hugs, the lessons, the patience, and the openness. I will miss you all so much and it will be incredibly difficult for me to be so far away. Yet always remember the line from Wear Sunscreen:

“Understand that friends come and go, but with a precious few you should hold on. Work hard to bridge the gaps in geography and lifestyle, because the older you get, the more you need the people who knew you when you were young.”

One again, thank you to you all, and thank you to your families. You also became an important part of my support system this year. You opened your hearts and your homes to me.

And in that way, my experience both began and ends with an open door. You opened that door, and gave me the opportunity to stretch and discover my limits.


Sometimes computers are stolen, sometimes “refreshing” can be a complicated word (well, more than expected), sometimes you do not understand a thing and the best thing you can do is copy everyone else and hope that it is right. With every embarrassing, funny, frustrating, and awkward moment, I now know that it is much better to go through them with a group behind me. You gave meaning to every single moment. Thank you.

Love,

Hannah


אני אשמח לסיים את החוויה שלי כאן בלספר קצת על הדרך בה החלה. החוויה שלי התחילה בדלת פתוחה. דלת פתוחה אחת, המחשב שלי והדרך שלי לתקשר נלקחו. דלתות פתוחות אמורות לפתוח בפנינו אפשרויות. למרות זאת, הדלת הפתוחה הזאת הציבה בפני אופציה אחת והכריחה אותי להתמודד עם המציאות החדשה בה מצאתי את עצמי. חסרה לי השפה המשותפת כדי לתקשר בחיי החדשים ופתאום לא יכולתי לתקשר עם החוץ, עם חיי הישנים. תקשורת חיונית בכל סוג של סיטואציה. מילים הן דרך להתחבר, דרך לתקשר. אף אחד לא מבין את חשיבותן של מילים עד שהן אינן. בלעדיהן, פחדתי שכולם יתחברו דרך התרבות, הביטויים והעומקים המשותפים שלהם. החשש שלא אבין הפחיד אותי יותר מלבשל ארוחה, פחדתי לעכב את התהליך הקבוצתי, להיות לעול, והכי פחדתי שאשאר מאחור בזמן שכולם יתקדמו.
ההתחלה של החוויה המכינתית שלי הייתה מאופיינת על ידי הרבה פחדים, כי באתי עם הרבה כאלה. למרות זאת, אני לא היחידה שהגיעה עם פחדים, כל אחד בא עם הפחדים שלו, עם המטען הרגשי שלו. תחזרו בזמן ללילה שלפני המכינה, תחשבו על כל הדברים שעמדתם בפניהם, על כל הדברים שיכולתם לפחד מהם. פתאום, הייתם צריכים להתמודד עם העובדה שאתם: חיים מחוץ לבית בפעם הראשונה וניתנה לכם עצמאות, הייתם צריכים להציג מה חשוב לכם, ואולי לא ידעתם איך להתחבר לחברים חדשים, לבשל, לעשות כביסה, ללמוד איך לחיות בקבוצה וכיצד להישאר אינדיבידואל בתוכה.
להתגבר על הפחדים שאיתם באנו היה האתגר הראשון. בלי ספק, הייתה זו שנה מלאת אתגרים. על פני השטח נראה שהמכינה מאתגרת אותנו בשני אופנים. מצד אחד, התמודדנו עם האתגר של לצאת החוצה ולחקור, גם דברים שלא הסכמנו איתם. מצד שני, אותגרנו מבפנים, חויבנו לשאול את עצמנו מה באמת חשוב לנו. למדנו מה אנשים אחרים רואים בנו ומה אנחנו רואים בעצמנו, וכיצד לקחת אחריות על מה שאנחנו עושים. שני האספקטים האלו של המכינה שלובים זה בזה אל תוך אתגר אחד של גילוי עצמי. כמה שבאנו עם כוונות לראות דרך חיים שונה במאה שערים, ביפו דלת, בבת עין, המקום שעליו למדנו באמת היה עצמנו. דרך סיכומי שבוע, התנדבויות, טיולים, סיורים והקשבה לאחרים, למדנו על עצמנו. האתגרים האישיים שברו אותי וגרמו לי לבנות את עצמי שוב ושוב מחדש.

אחת מהחוויות הכי חזקות שהיו לי השנה היה ה"לך לך" בו חווינו את הלא מוכר במשך 3 ימים. מאז, יותם ויודקו אוהבים לקרוא לשנה שלי- שנה של "לך לך". זאת הייתה השנה בה התנתקתי מהמקום הבטוח והמוכר לי וזרקתי את עצמי למקום חדש. היו הרבה פעמים השנה בה הרגשתי שאני לא מפה. אבל הזמנתם אותי אל תוך החוויה שלכם ואפשרתם לי להסתכל דרך העיניים שלכם. החוויה שלכם הפכה להיות גם החוויה שלי. התגובות והתובנות שלכם הפכו להיות גם שלי. השנה שלי קשורה כל כך לשנה שלכם שאני מרגישה שאני מתקדמת לשלב הבא אתכם, אבל אני לא. עכשיו אנחנו שונים, זהו הרגע בו אנחנו מתפצלים ויוצאים לדרכים שונות, ל"לך לך" שונים. ובכל זאת יש ביניהם חפיפה, שנינו הולכים ללמוד, בעצם אתם הולכים ללמוד הרבה דברים שלי לא תהיה את ההזדמנות ללמוד ובאיזשהו אופן אני מקנאה. כמה שהשנים הבאות הולכות להיות קשות ומאתגרות בשבילכם, אתם הולכים לקבל את אחד השיעורים החשובים בחיים. בגיל צעיר אתם הולכים ללמוד מה זה להיות חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממכם. אתם תלמדו שלמרות שזה חשוב שתהיו אינדיבידואלים, חשוב גם לתת מעצמך למען מטרה - גם אם אתה מתקשה עם המטרה הזו ואפילו אם זו מטרה שמפחידה אותך. לוקח הרבה אומץ וכוח לפקפק במשהו, להשלים עם העובדה שזה אולי לא אידיאלי בשבילך ולעשות את זה בכל זאת. בקיצור, לעשות את זה לא בגלל ההבנה שזה לא מושלם, זהו דבר אצילי בעיני לעשות.

עמדתי פה עכשיו וסיפרתי את הסיפור שלי אך לא זאת המטרה של הנאום הזה, עבדתי עליכם! לא באתי להלל את עצמי בפניכם עם החוויה שעברתי כדי לגרום לי להישמע אמיצה או גיבורה. כי בסיפור הזה לא אני הגיבורה. לקחתי קפיצה בטוחה, כמו שדודתי אמרה לי ערב לפני המכינה- זה כאילו את עושה צניחה חופשית עם מצנח על הגב, עם מלאכים שעפים מסביבך ועם רשת לתפוס אותך. בסיפור של השנה שלנו אתם הגיבורים. לא רק שקפצתם למשהו אינטנסיבי ולא מוכר אלא עשיתם את זה לשפר את עצמכם. באתם כדי להכין את עצמכם לצבא אבל קיבלתם הכנה לחיים. למרות שכולנו חווינו את אותם הקשיים של ההתחלה, עדיין עזרתם למישהו זר לכם. שוב אתם לוקחים עכשיו קפיצה אל מקום לא ידוע וקפיצה זו כרוכה באומץ רב. אתם אמיצים כמו שאני אף פעם לא אצטרך להיות.
באופן מפתיע דיברתי יותר מדי, וזהו הזמן לסיים. סיכום שנת ה"לך לך" הגיע. ואני די בטוחה שזה ייקח יותר משמונה שעות. איך אפשר לסכם שנה של "לך לך"? שנה של זיכרונות? ולענות על השאלה הגדולה: מה למדתי?
הדבר הכי קטן שלמדתי היה השפה. למדתי גם איך להקשיב, איך לשאול, למדתי על הארץ, על המורכבות של חיי קבוצה, על הכוח שבקבוצה שמאחוריך, ועל איך להתפשר. למדתי שהמושג "בית" גמיש, שאפשר למתוח אותו וליצור הרגשה של בית בכל מקום. למדתי על החשיבות של איזון ומצאתי שכל כך קשה להשיג אותו, אם בכלל. כמה שלמדתי על האספקטים השונים של התרבות הישראלית, על יפו, ועל דילמות, למדתי הכי הרבה על אנשים. בזכות "עד הקצה", "לך לך", שביל ישראל, ובעיקר המכיניסטים גיליתי כמה אנשים מוכנים לתת ולעזור כשרק מבקשים מהם. מצאתי שלבני אדם יש סבלנות וטוב לב אין סופיים. באתי ללמוד הגדרה חדשה לגמרי של חברות ועל כל מה שלמדתי אני חייבת להודות לאנשים, כי לא למדתי לבד.

דבר ראשון, אני רוצה להודות לאראל, גילי ודפני על שעזרו לי להכין את הנאום.
אני רוצה להודות גם לקבוצה שאמא שלי קוראת לה גרופ האנה. הדודים, דודות, בני דודים וסבתא, שאמצו אותי השנה כעוד ילדה. זה היה נהדר לחיות קרוב למשפחה בפעם הראשונה. ואני מרגישה שיש לי מזל שהייתה לי ההזדמנות להתקרב אליכם השנה.
תודה לאהרל'ה ולמדריכים, שתמכתם בי כל השנה, עם הרבה מאוד סבלנות.
תודה מיוחדת לאלדן, לא הייתי יכולה לשרוד בשנה הזאת בלי הליווי שלך. היית מאחוריי בכל צעד, ותמדי בשביל שיחות עידוד. היית מדריך וחבר טוב.

Thank you to my parents. You never questioned my choice to take this year off and enabled me to do it in every way. You supported it without every truly understanding it. You also did not yell at me for not calling enough, or at all.

לפני שאני מודה לכולכם, החברים הנהדרים שגרתי איתם השנה, אני רוצה להודות לחברה אחת מיוחדת שעתה מעל ומעבר בשבילי מהרגע בו איבדתי את המחשב שלי עד עכשיו. תמרי, הראית לי אהבה בלי גבול.
ועכשיו, לכולכם: לקחתם כל כך הרבה יותר ממה שחשבתם כשהחלטתם להיות חברים שלי. לא הייתם רק החברים שלי, הפכתם למשפחה שלי--טיפלתם בי, לימדתם אותי, תמכתם בי, דחפתם אותי, האמנתם בי וצחקתם עלי ואיתי.
עזרתם לי בדרכים שאתם בכלל לא מבינים, לימשתם אותי שקשרים אמיתיים ניבנים על משו הרבה יותר עמוק מתרבויות ושפה משותפת. הרשתם לי לסמוך עליכם. הרמתם אותי ממצב בו לא הבנתי והרגשתי קצת בחוץ למקום מעורב בקבוצה. החוויה הזו יכלה להיות מפחידה אבל לא נתתם לזה לקרות.
אז תודה לכם על החיבוקים, השיעורים, הסבלנות והפתיחות.
אי כל כך אתגעגע, אהיה קשה להיות רחוק מכם.
אבל תזכרו את המשפט שקראתי:

“Understand that friends come and go, but with a precious few you should hold on. Work hard to bridge the gaps in geography and lifestyle, because the older you get, the more you need the people who knew you when you were young.”

דבר אחרון בשבילכם, תודה שפתחתם אלי את הבתים והלבבות שלכם. המשפחות שלכם נהיו חלק מרכזי ממערכת התמיכה שלי פה בארץ.

בכל אופן, החוויה הזו גם התחילה בדלת פתוחה וגם מסתיימת בדרך הזאת. אתם אלה שפתחתם לי את הדלת, נתתם לי את האפשרות להיחשף ולמתוח את הגבולות שלי.

עכשיו אני מבינה שלפעמים גונבים מחשבים, לפעמים מרענן הופכת להיות למילה מסובכת ולפעמים אתה לא מבין בכלל וכל מה שנשאר לעשות זה להעתיק מכולם ולקוות שזה נכון.
מכל רגע מביך, מצחיק, מתסכל ומוזר אני יודעת שיותר קל לעבור אותם עם קבוצה מאחורי.
נתתם לי משמעות לכל רגע ותודה על הכל.

אוהבת.
חנה