לרוב , אין זה רעיון טוב להיקלע למצב חדש כאשר אין אמצעי אמין לתקשר עם העולם החיצוני. אמצעי התקשורת שלי נלקח ממני ביום הראשון בבניין החדש. איבדתי את המחשב הנייד תוך כדי ההתרגשות האדירה של ההתחלה החדשה. איבדתי את היכולת לשלוח יד החוצה ולקבל את התמיכה מהבית ולשמור על שפיותי. זה הרי טבעי לגמרי להרגיש בסיטואציה חדשה כאילו השפיות נלקחת מאיתנו ושמערכת התמיכה המוכרת נשלפת במהירות מתחתינו. המצב הכריח אותי לפנות פנימה, אל תוך הקבוצה החדשה איתה אני חיה כדי לקבל תמיכה. למעשה, החלטתי לסמוך על קבוצה שהיא תוצר של תרבות אחרת ממה שאני מכירה.
לפני שהגעתי למכינה, הרהרתי ברעיון של מחסומים. המחסום הבולט והברור ביותר (שמרגיש שהוא תבוע על מצחי) הוא כמובן, פער השפה. לאחר מחשבה נוספת בנוגע לרעיון של "מחסום" הבנתי שמסביבי מחסומים רבים ולא רק מחסום של שפה. ישנם מחסומים ופערים של דרכי חיים שונות, אידיאולוגיות, אמונות דתיות, דעות פוליטיות וכמעט הכל יכול להוות מחסום. אני כל הזמן מגלה ומערכיה ומתמודדת עם הפערים הללו ורואה אותן בדרכים בולטות יותר ומרומזות יותר. ההבחנה הראשונה אליה הגעתי שישראלים הם פשוט רועשים יותר. הם מוחאים כפיים יותר משצריך ואוהבים לעורר ויכוחים. במובן העמוק יותר, דרכי החשיבה שלנו שונות בדרך בה אנו מבינים זהות דתית, פטריוטיות, מערכות יחסים, תפקידים מגדריים ונושאים כלליים. טרם החלטתי אם ברצוני לאמץ את נקודת המבט הישראלית בנושאים הללו אך הם בהחלט מעוררים בי עניין.
המחסומים קיימים. אני מוכנה לקבל את זה. אולם, אם נריץ אחורה לתחילת החוויה של במכינה הרגשתי קודם כל את התכונות האנושיות של חמלה והבנה. כאשר המכשיר העיקרי שלי לתקשורת עם בני משפחתי וחברי בארצות הברית נלקחו ממני הקבוצה הגיבה בצורה מדהימה. דאגתם וטוב ליבם נוגע וממשיכה לגעת בליבי. למרות שבהתחלה לא הרגשתי בהם ברור שהמחסומים עוד עומדים ביננו. יחד עם זאת המחסומים אינם מגדירים את החוויה שאני עוברת (עד כה) במכינה. קשה להרגיש בהבדלים כשאנחנו מכינים ארוחת בוקר ביחד, שוחים בים או רוכבים על אופניים בלילות בתל אביב. הדברים העיקריים הם דומים. אנו חולקים מטרה משותפת ומטרה זו ממלא אותי בהרבה יותר תקווה ושמחה מאשר כל מחשב או פריט חומרי אחר.
It is never ideal for one to be thrown into a new situation without a dependable means to connect with the outer, more familiar, world. My outlet was taken on the first day in our new building. I lost the computer while we were distracted by the excitement of a fresh start. I lacked the option to reach outward for comfort and to maintain my sanity—for it is completely normal for one in a new situation to feel one's sanity slip away as one's support system is entirely ripped out from beneath her. The situation forced me to turn inward to this new concept of group living to obtain the desired support. Essentially, I decided to depend on a group that is a product of a different culture.
Before my arrival at the Mechina, I pondered the very relevant idea of barriers. The clear and present (although always diminishing) barrier stamped on my forehead is the language. After further thought on the notion of a "barrier," I understand that I am surrounded by many other boundaries, not solely the language. Barriers exist between ways-of-life, mind-set, political ideologies, religious beliefs, and nearly everything. I continually discover, appreciate, and cope with these disparities, and view them in the largest and smallest ways. The first simple observation that I made is that Israelis are louder. They clap way more than necessary and happily engage in provoking arguments. On a deeper level, our thought processes differ in terms of how we understand the complex subjects of religious identity, patriotism, relationships, gender roles, and general manners. I have yet to decide if I wish to adopt any of the Israeli perspective on these issues, but they interest me nonetheless.
Barriers undoubtedly exist. I am willing to accept that. However, if we rewind to the beginning of my Mechina experience, the universal human characteristics of compassion and understanding struck me first. When my primary means of communication with my family and friends was taken, the group reacted in an incredible way. I continue to be deeply touched by their concern and kindness. Although I did not initially feel them, it is clear to me that the barriers remain; yet barriers in no way define my experience (thus far) in the Mechina. It is difficult to feel the differences when we prepare breakfast together, swim at the beach, or bike ride through Tel Aviv at night. The important matters are the same. We share a common goal, and that goal fills me with much more comfort and hope than any computer or other material object could.
OTHER ARTICLES:
An article that I wrote for Jewishinstlouis.org-
Hannah! Truly beautiful blog post. I'd love to hear more details about the culture differences.
ReplyDelete